יום המחרת היה קריטי בעיניי,התעוררתי כשכל גופי חבול וכואב,

שכניי לתא צחקו לעברי צחוק שטני מאיים.

בין הסורגים הבחנתי בשוטר מתקרב.הוא ציחקק עם אחד האסירים

קרא בשמי ופתח את דלת התא.

בוא-אמר גרר אותי אחריו אל היציאה.

השמש שבחוץ הייתה כל כך יפה.והשמים כחולים ללא עננים.

נכנסתי בחברת כמה אסירים אל אוטובוס מסורג ,בפנים היו כמה ספסלי עץ ישנים חרוכים מסיגריות.

-לאן אנחנו נוסעים? שאלתי את אחד האסירים שהיה כבול אליי באזיקים.

-לבית המשפט-הפטיר ועצם את עינייו בכעס.

חלפו כעשר דקות ואז האוטובוס נעצר בחריקת בלמים.

הצצתי מן החלון והבחנתי במכונית החוסמת את דרכנו.

לפתע הגיחו כמה רעולי פנים חמושים והסתערו על אחד השוטרים.

השוטר שהיה בקדמת האוטובוס ניסה לשלוף את אקדחו אבל אחד החמושים הבחין בו והרגו.

תוך שניות היינו מחוץ לאוטובוס חופשיים.

רעולי הפנים עלו על המכונית בחברת אחד האסירים ונמלטו בחריקת בלמים.

נותרנו אני ואסיר נוסף לצד הדרך מבולבלים,

-מה יהיה עכשיו?שאלתי אותו בייאוש.

-חייבים לברוח-אמר ונמלט לעבר היער הקרוב ואני בורח בעקבותייו.