הוא הסתכל עלי, כאילו מנסה להסתיר את המחשבות שלו. מה שהיה דיי מיותר, כי אני במילא לא אחד שקורא מחשבות כל כך טוב. אחר כך הוא חייך קצת, כאילו ניסה להסתיר את זה שהוא עצוב. ידעתי שהוא עצוב, בעצם, כולנו ידענו, כל השכונה, כי אמא שלו נפטרה לא מזמן. הוא חשב שאף אחד לא יודע אבל בעצם כולנו ידענו. הוא היה ילד כזה, תמיד חיפש להסתיר את החיים שלו, הוא כמעט ולא דיבר, לא צחק, לא היה חברותי בכלל. לא אהבנו אותו, ולא שנאנו אותו, לא הייתה לנו שום תחושה כלפיו. כשהוא היה עובר לידנו, לא היינו מתייחסים. ולפעמים זה קצת כאב לי, לראות אותו מוריד את הראש כשהוא היה עובר לידנו. אבל נראה לי שהוא גם לא ביקש שנתייחס, גם לא רצה. אני תמיד הייתי מסתכל על הלחיים שלו, איך שהן נהפכות אדומות כשמישהו פונה אליו. גם אם זו שאלה סתמית, כמו "מה נשמע", או סתם "שלום", ידידותי.

מרחוק ראיתי אותו מתקרב, לא ידעתי אם זה היה אלי, אבל האמת קצת צבט לי בלב, קצת רציתי שהוא יגיד לי משהו. הוא התקרב עוד יותר, וראיתי עיניים כחולות מטושטשות מסתכלות עלי. מטושטשות מדמעות כנראה. זה היה סוף הלימודים, ובחיים לא ראיתי אותו בסוף הלימודים. הוא תמיד היה בורח הביתה מהר. בתוך תוכי קיוותי שיש כאן, בקטע הזה שהוא בוכה מולי עכשיו, איזו סצנה עתידית לסרט דרמה - כאילו הוא תמיד בוכה אחרי הלימודים ובגלל זה הוא בורח הביתה מהר. חייכתי לעצמי קצת בגלל המחשבה הזאת אבל מהר מאוד חזרתי לפרצוך קצת רציני. זה לא כל כך בסדר לחייך כשמישהו מתקרב אלייך עם דמעות בעיניים.

הוא התחיל לדבר איתי. אני לא אגיד לכם על מה, אתם יודעים, הוא אחד שאוהב לשמור סוד. וגם הבטחתי. אבל תדעו, זה לא משהו טוב. טוב, בעצם אתם כנראה שיערתם שזה לא משהו טוב. הרי הוא בכה. וכן, עכשיו גם העיינים שלי קצת מטושטשות וקצת אדומות, הוא גרם לי גם קצת לבכות. אבל לא בכיתי לידו, לא בכיתי לידו, בכיתי אחר כך, כשחזרתי הביתה מהר. אמא שלי שאלה אותי למה העיניים שלי ככה אדומות. ואמרתי ששום דבר, החום הזה לא טוב לי לעיניים, לא טוב לי לעיניים.