הרי נתון אני לחסדיך
כחימר בין אצבעותיך
כחום ואש ליבי נצרב
ומבחוץ - שוררת דממה.

וכי את לעולם לא תדעי
כי הנני קרוב אל גופך יותר
מרבבות הגברים לפניי..
וכי את משחקת בי ללא הפסק
בעדינות כה שברירית מבחינתך
ועינויים מבחינתי.

ולעת, כשאביט בך מעלה,
ואת עולמי הקט תרעידי שוב
אשלוף את לשוני החרוכה
ואכה בך בעוצמת חיים.

ואז אדרוש - הפסיקי!
כי הני אני בוכה מכאב..
אך את רק ממשיכה בחרש
מן הכובד להוסיף.

מחוסר הידיעה למתהווה סביבך
התעללת באדם אשר
ביקש משאלת ליבו להגשים
ומצא מלכודת מוות.

ומבחוץ, איש לא יידע.