הוא חולם לפעמים את מה שהוא לא צריך לחלום. משחק בעצמו, מנסה לספור כבשים. הוא יודע כשזה מגיע למשחקי שינה - הוא לא ירדם הלילה. אז הוא לוקח את החלום המקולקל, לכאורה, ומניח בצד, במגירה. "למקרה שאצטרך", הוא אומר לעצמו, ונאנח, הרי הוא יודע שנקבע לו עתיד מזמן. מגיע הבוקר, והנחמה היחידה שלו היא שהוא יכול לעשות לעצמו בוקר ארוך, כמו שהוא אוהב. ארוחת בוקר גדולה, לסחוט לעצמו מיץ תפוזים, להתקלח. הוא אוהב את זה, אבל הוא בדרך כלל קם מאוחר, ואז הוא ממהר לעבודה שלו.

הוא מסתכל דרך המרפסת, שואל את עצמו - "למה אני לא חושב על כלום?", מתווכח עם עצמו, צוחק עם עצמו, ומשלים עם עצמו. הוא אוהב את עצמו, למרות הוויכוחים. זוגות לפעמים רבים, הוא מרגיע את עצמו, ואז אומר - "ואנחנו, אנחנו אפילו לא רבים, רק מתווכחים". והוא מחייך לעצמו חיוך של גאווה. אחר כך הוא הולך למגירה, פותח אותה ומוציא חלום ישן. הוא זוכר שהוא אהב את החלום הזה. הוא עמד מול קהל שלם, ושר ודיקלם והיפנט אנשים. ואנשים העריצו את המילים שלו, אהבו את הדמיון שלו, חיפשו כל טיפת מידע עליו. הוא רצה להיות אחר.

ואז הוא מנסה לחלום שוב. מנסה, כמעט ומצליח. עצמו אומר לו לוותר, אבל הוא לא מוותר, ממשיך לנסות. ואז הוא לוקח חלום אחר, בוחן אותו מכל הכיוונים. עיניו נעצמות לאט-לאט, ובינתיים מחשבות על כלום מתרוצצות לו בראש. "למה אני לא חושב על כלום?" הוא אומר לעצמו. ועצמו עונה לו, מחבק גם הוא את החלום שלו, "כי אתה כלום, באמת, תסתכל על עצמך. אתה כלום".