באתמול עת השחר בקע באורו
ואת בחשכת לילותיך לא ראית
נצנוץ כוכבים שלך
שעם שמש קרצו לי
וצחוקם צחוק פעמון ושושן
לא נדם.

והלא גם את זאת התדעי
כי גופי כגופך אך קליפה
ונחש וארסו וחטאך הקדמון,
אהה אלוהי, הן לא ברצון מן הדעת טעמתי
וכן מכאובה מייסר, ואף שלעיתים
נעטף בהמון נצנוצים שאת מנצנצת לי בעינייך,
וכן, גא ונשא אנוכי כנרקיס
ואת, שמך ורד לא אקרא, גם לא שושנה,
שכן לא אילפתיך
ושערך הזהוב לא אומר לי דבר.

רק בואי באחרונה, אם תרצי,
שחקי עימי בנסיך ושועלים
מרחוק שמעי נא, בנות הקול קרבות.
הקשיבי, הן קוראות לנו לשוב ילדה,
שכן השמש כבר שקעה
ומאוחר.