אנה נושבות רוחות מחשבותייך,

בשעת דמדומים זו של חייך,

היכן פכפוך נהרותייך במדבר הבדידות,

המחלחלים לבסוף...לביצת המציאות.

 

ודאי תביטי כל לילה בתריסר המזלות,

אך מתוך כל אלה, רק עם שניים, עורג ליבך להיות,

אולי נום תנומי ובחלומך כוכב,

אשר לך עיר מפלט משנים של רעב.

 

הגלגל מתסובב כבמרוצת הבריאה,

ונוטפות דמעותייך מכאב ושנאה,

על בחירתך שבחרת בעל כורחך,

על חוסר האונים ואשליית שליטתך.

 

אז כמעט מים אל פה הגוסס היבש,

את מוסיפה לחפש בכוכבים, את ממשיכה להתעקש,

אולי ירדו אל הארץ ויגשימו את משאלותייך,

ותדעי אז, אימא, תדעי את בנייך.