גרגרי תאוותי

נשחקו ברוח

הנושבת ביננו,

רוח  שהטיבה

להבין יחסים.

והשגרה הפכה

לזרא.

בלובן דמותך

סופרת זריחות

עמוקות מאירות

חדרי לב

כפנס בודד

בשדרה,

ועץ הצאלון שח

צילו עלינו לימים

טובים יותר.