בשביל להסתכל אחורה צריך אומץ, בשביל אומץ אני צריך להיות פחות ביישן. אבל אחר כך אומרים לי לחשוב על העתיד. ואז אני נשאר מבולבל. אלוהים כבר לא יעזור לי, גם ההורים שלי כמעט ולא. הפסקתי לבטוח באנשים מגיל שלוש-עשרה בערך, בערך ממתי שאבא שלי נפטר מעונשי. אני לא מיזנתרופ, אני אפילו מתאמץ שלא להיות. בכל מקרה, אני לא יודע אם בן אדם יכול להעיד על עצמו שהוא מיזנתרופ, כי זה קצת מודעות עצמית יתרה. כבר שיקרית. מחוץ לחלון שלי עמדו שני אנשים ודיברו, זה מזכיר לי שלפעמים אני מבריק תובנות מעניינות בשיחות עם חברים, ואחר-כך שוכח. דברים מזכירים לי דברים, שמזכירים לי דברים, שאני מתבאס עליהם אחר-כך.
לפעמים כשאני רושם "מתבאס", אני מתבאס שלא יצא לי מילה יותר גבוהה לזה.
אבל אחר כך אני מתעלם.

לפעמים אני תוהה (יצאה לי מילה גבוהה), איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים עושים דברים שכל כך הרבה אנשים עושים אותם. זה נראה שאנחנו רובוטים עיוורים שנועדנו לעשות דברים שהרוב עושה.
זה מרגיז.
לפעמים אני חושב מה אני רוצה באמת.
לפעמים אני חושב שהמחשבה הזאת כבר נדושה מידי בשביל לחשוב אותה.
ואז אני מתעלם.

אני מתנגש בין שני עולמות. בין העולם ההומני לעולם הגברי יותר, בין הצד הנשי שלי לבין הצד הגברי יותר, בין הכדורגל לכתיבה, בין המזרחית לרוק, בין אלוהים לאתאיזם.
מה אני?
אוף, שוב המחשבה הנדושה.
להתעלם.

מתי כבר אני אפסיק לחשוב על אלוהים? אני בטוח שאני לא מאמין בו, אבל מתי אני אפסיק? למה זה רודף אותי כל כך?
מתי אני אהיה בטוח במה שאני עושה? כולם בטוחים במה שהם עושים? למה אני תמיד צריך להיות מיוחד?
ממה כבר יש לי להתעלם?

בשביל להבין את עצמך אתה צריך למות, וכשאתה מת, אין סיכוי שתבין את עצמך, כי אתה מת.
בחיים אני לא אבין את עצמי.