עת הייתי ילד ראיתי את האנשים כאלה גדולים,

החדרים בבית שלנו בתוניסיה היו כאלה גבוהים.

הפרוזדור היה נראה ארוך מאוד כזה שלא נגמר.

הבנין היה נראה כזה ענק, עם קומות כמו הר.כה

 

החצר הפנימית עגולה כגודל כדור הארץ שלנו,

כל השכנים ישבו יחד ללא הבדלי דת רקדו איתנו.

המטעמים כיסו שולחנות מעץ ללא מפות תחרה,

הרגליים לא הפסיקו לרקוד ביום ראשון משמחה.

 

אני הילד עים העיניים השחורות מביט בבית היום,

רחוב מקסיקו 4 בספקס שבתוניסיה שהיתה חלום.

האנשים כאלה קטנים,החדרים כלל לא גדולים,

הפרוזדור כזה קצר וצר,כילדים היינו רק חולמים.

 

העולם שלי השתנה לבלי הכר,הרחבה הפנימית עזובה,

במבט אחר אני רואה את המציאות היום לא כמו שהיתה.

העיניים שלנו גדלו,הפה שלנו גדל ,הידיים גם גדלו,

אבל כל האנשים כאלה קטנים,העולם נהייה קטן עלינו.