על בסיס מאיר אריאל, השיר שלו - דומם מול זוג נאהבים. שיר שכל שמיעה שלו עושה לי משהו חדש, ולא יכולתי שלא לעשות עם זה משהו.

------------

פריחה אדומה, בטח כלנית
באגרטל לבן, על חתיכת שולחן,
הוא לא חייך, הוא רק הציץ מהזכוכית
מתאר עצמו כמו איזה חתיכת חתן.

ובין הקירות - קולות של נגנים
פסנתר וקול נמוך, אולי שיר אהבה
מבקש את ידה, עוצר התחנונים
היא נענת והוא מלטף את לחייה.

פסיעה אחר פסיעה, ברצפה הקרה
יחפים-יחפים, מרקדים לשקיעה.
בפסינתור חלש-גמור, הוא כמעט מתבלבל
היא צוחקת, הוא לחיוכה מסתכל.

היא הייתה כה יפה
המִקְלָט מתהפנט
שהנעים את ליבה
הפועם, הבועט...

עוד תמונה על קיר, ועוד רגע של סלואו
חתננו חושב, ואומר - לעצור.
היא קצת תוהה, ועושה כלשונו
מפנה קצת מבט, ויושבת על ידו.

כורסא איטלקית, מעור נמר,
והוא מכחכח בגרון, ומצטער.
כלנית בשנית, מתאהבת במקרה,
ופוזלת לשם, לכיוון, המזווה.

עוגת תפוחים, צלוחית על שולחן
הוא רוצה לאכול,
לא יכול, לא מוזמן...

היא הייתה כה יפה
המִקְלָט מתאדם
שמשמיע קולו
היפה, הצורם...

זה חזה שגדל, סילקון מלהט
הוא שולח מבט,
מתהפנט, מתהפנט.

אולי מתוך נימוס
שיחררה נשיקה
לשפתיו של האיש
הסמרטוט, הרכיכה...

היא הייתה כה יפה
כה יפה כמו מִקְלָט
כממִקְלָט שבועט
וצורם, ולוהט...