היא לבושה שחורים,קוראים לה אם הפחמים,

לעיתים היא מתעוררת, מעוררת בי רחמים.

צעקות צרחות מיידה אבנים,מניפה דגל פלשתין,

מסתתרת מאחורי רעלה,גלויה ואפופת מיסתורין.

 

לרגע דיברתי עם כלבי הנאמן על שטח מחייה,

הוא אמר שאצלם שומרים בקנאות על טריטוריה.

לכן מגלים נוכחות בשטח ומשאירים עקבות,

כי אם הפחמים אוהבת דם יזע והרבה דמעות.

 

אני שבאתי מהגולה נזכרתי שפעם היה אחרת,

באנו למדינת היהודים,אם הפחמים לבשה אדרת.

הגברת רוצה "חורייה",חופש ללבוש רעלה ביום,

חופש ללעוג למדינה של העם השרוי עוד בחלום.

 

שאלתי את כלבי קפיטן,איך שומרים מפני תנים,

אל פחד הם מיללים בלילות,הם כלל לא מסוכנים.

לגלות נוכחות בשטח ללא פחד כמו באמריקה,

הרי אום אל פחם היא ליהודים חלק מאותה מדינה.