חיפשתיך, ולא מצאתיך.
העייפות, זוחלת אל גופי משתלטת על מוחי
והאושר, פורץ גבולות, ללא שהיות
כשגלגלי המטוס נוהים אל השפה הזאת.
יש אבן מחודדת, כבדה, כמעט נושמת
מאז גופך הפך כחול.
היא סוחטת ויונקת, פוצעת ודוקרת
מכתירה חיוך מריר.
אתה זוכר, בעצם, אתה כבר לא זוכר.
אני לא שוכחת,
כנראה, לעד אזכור
שפעם היית. היה חיוך אחר.
אני נושמת את הנוף, את האנשים
הם מציפים את זהותי, אני כל כך אני.
אני, אני. הפעם בלעדיך.

שִׁיבָה אֶל...