אחרי הרבה זמן שלא כתבתי כאן

ואיש ואישה/ פלג שיר

סמטאות צרות של כוח
נסדקות בתוך עורקי.
באיטיות של תינוק זוחל
מתפרצים חלומותיי.
הזמן הופך לנצח, שאיננו נגמר.
הבכי לגשמים, והגשמים לנהר.

ימים רודפים לילות
והדקות את השניות
והאיש את האישה
(את האישה, את האישה)

הבריחות מסוכנות
לא נכונות
לא מובנות
והאיש את האישה
(את האישה, את האישה)

וזה בכלל עניין של רגש
של מי יותר חזק
או מי יותר עני
או מי עוד שנייה נחנק.
ואפשר להימחק בין המילים, בין השתיקות.
ואפשר לקום לאור כוכב או אור זריחות.

במגדל של פחדים
גרים אני ועצמי
וייאוש ותקווה
ואיש ואישה.

וכל יום נגמרים
ונובלים וצומחים
פרח, חתול
ואיש ואישה.