יללה לעת ליל, קריאת הינשוף בין העצים.
אתה כבר לא שם לב לקול הצרצרים שממלאים את האוויר בצרצורים חוזרים ונשנים.
הרוח לא נושבת, אין כמעט לחות באוויר. מזג האוויר מושלם בעיניך, חמים אך עדיין קר מכדי להתהלך יחף בחוץ.
השעה כבר מאוחרת, ואתה עומד עם הפרחים ביד, ממלא את אפך בניחוחותיהם, כי את צבעיהם גם ככה חשוך מכדי לראות.
אתה נזכר כמה שהיא אוהבת כשאתה מביא לה פרחים ואח"כ מדברים שעות, עד האורות הראשונים של הבוקר.   ובאמת, על מה לא דיברתם? דיברתם על החנות ממנה קנית את הפרחים, זמן מה לפני שהבאת לה אותם (או להם אותה). דיברתם על הצרצרים שתמיד נשמעים מסביב ואף פעם לא שמים לב איפה הם מתחבאים אלא אם באמת מחפשים טוב. דיברתם על מזג האוויר ועל הטיולים שתעשו כשהוא יהיה נעים יותר.
ובבוקר, עם פריחת האנשים ברחובות ובריחת החתולים אל הסמטאות, אז אתה הולך. מבטיח שתבוא לבקר גם מחר, עם רדת ערב.
ושוב, נאמן להבטחתך, יצאת מביתך עם קרן ראשונה של חושך, לא שוכח לעצור בחנות הפרחים ולשנן את פרטי השיחה עם האישה הזקנה שמוכרת אותם (ושתמיד נראית לך קצת עצובה), כדי שתוכל לספר עליהם אחר כך.
כשהשמיים כבר כבים לגמרי, אתה מגיע. מחכה עם הפרחים ביד עוד קצת, רק כדי לוודא שבאמת חושך.
אתה מוצא אותה במהירות, למרות שלא ביקרת באיזור הזה של העיר כל כך הרבה בעבר, אתה נותן לה את הפרחים ואז כורע על ברכיך, ליד תלולית העפר הטרייה,
ובוכה.