המשפט של גלי11/11/2010 03:52 | ענת אגמיהייתי בת שתים עשרה בסך הכול כשפגשתי לראשונה את המוות. הוא היה עטוף שחורים, נפול פנים, ועדיין לא הבנתי את משמעותו... לא יכולתי להבין , הייתי מבועתת
הוא ישב על קצה מיטתי . ככה , פתאום , בלילה ...
בדיוק כמו שגלי תיארה אותו
עטוף שחורים ונפול פנים . מיד ידעתי שזה הוא .
קפאתי , לא זוכרת שנשמתי , מבטי ננעץ בו ,מעט האור שחדר מן החלון האיר את פניו , בעיניו היה משהו עמוק כמו האינסוף , אדיש כמו הטבע ורחוק כמו הקרבה .
הוא ישב שם דקה ונעלם .
מאותו רגע ואילך ערגתי אליו , רציתי להודות לו על הפחד , על העצב , על כך שנגע בי והלך , על שהותיר אותי כמהה ושואלת , חיה ונושמת שמחה וכואבת.
ובכל פעם שכאבתי , חשתי אותו קרוב אלי , כמעט נוגע אולם תמיד חומק שוב , כמו אז , באותו לילה בו הבנתי את משמעות החיים . |