אימא שלי פעם אמרה לי, שאין מפלצות בעולם, שאני רק מדמיין.

אבל אני יודע שאימא טעתה, יש מפלצות בעולם וגם תמיד היו. אני רואה אותם כשאני מסתכל מהחלון, הם עוקבים אחרי האנשים ברחוב. אבל לא כולם, רק חלק.

לפעמים, אני רואה אותם עוקבים אחרי ילדים וזה עושה אותי עצוב, כי הם רק ילדים.

אני יודע שהם שם, אני רואה אותם, אבל אימא אף פעם לא. כל פעם שסיפרתי לה היא תמיד אמרה שאני מדמיין, ואחר כך היא אמרה לי שאני שקרן.

 

ואז היא מתה. אימא מתה והייתה לה הלוויה, היו שם הרבה אנשים אבל כולם התעלמו ממני והלכו לאבא, כולם. אפילו דודה אסתר וסבתא ימימה.

באמצע הטקס הרגשתי משהו נוגע בי, הסתכלתי לראות מה זה וראיתי אחד מהם. באותו גובה כמו שלי עם עיניים כמו שלי. הוא החזיק לי את היד וחייך. חיוך מבין כזה, כאילו הוא יודע. לא יכולתי שלא לחייך אליו בחזרה, למרות שהייתי עצוב.

 

מאז, הוא תמיד איתי. הוא עוקב אחרי לכל מקום, לא עוזב אותי לרגע. הוא אף פעם לא מדבר, אבל כשאני איתו אני אף פעם לא בודד. הוא כבר לא מחייך אליי יותר, אבל כשאני מסתכל עליו אני שמח, כי אני יודע שאימא טעתה, אני לא שקרן.

 

מה זה מדמיין בכלל?