שמעו זעקתי אמרה ארץ לשמיים

עולות בסערה נשמות אורנים

אנחות הגזעים כקרבן עקודים

כמוה אצמא כי אפסו המים

 

זועקות להבות בעורקי ההר

כקיטור הארץ העולה בכיכר

אודים בוערים בפינות אפלות

כזנבות שועלים גנבים בלילות

 

ובא הקוצר, לא שואל, לא בורר

שותק ההר כנוע מוסר

מייחל בדממה למגע הטיפות

בגופו הבוער עד תום, עד כלות

עד רמץ שחור יוותר