"ירייה אחת על הראש והוא מת", והוא מכוון את הלייזר האדום בידיוק על המצח שלו. אבל לא יורה. כי הוא משאיר את זה לי. אחר כך הוא הולך למישהו אחר, מכוון את הלייזר האדום על הבטן שלו, ואז מתאר לי איך כל הבפנים של הבטן שלו מתפוצץ החוצה. והוא נותן לי את הנשק. "זה מאה אחוז בטוח", הוא אומר לי, "אין מצב שיתפסו אותנו, אל תדאג". אני לוקח את הלייזר האדום, מסמן לו במצח, נושם פעם אחת, פעם שנייה - ויורה. בום, ישר למצח, לא מפספס. הוא נופל על איזו בלונדינית שלידו, אולי חברה שלו, צועקות לו - "ירון! ירון!", והוא לא עונה לה. "הוא מת", הוא אומר לי וטופח לי על הכתף, "עבודה טובה". אחר כך אנחנו מכוונים לאיש השני, אני מכוון לו את הלייזר האדום לבטן, ואז - בום, ישר לבטן, הוא מתקפל, ויורה חזרה, כאילו משום מקום. "תתכופף!", הוא אומר לי, "לאיפה ירית?", הוא צועק, "לבטן! כמו שאמרת לי". אחר כך אנחנו שומעים קצת שקט, ורואים אותו על הרצפה מדמם. "הוא מת", הוא אומר לי, ושוב טופח לי על השכם. "זה בסדר, יש גם כאלו, יש כאלו שמתים לאט".

אחר כך אני הולך ומתחיל לחפור את הבור, כי זה המקצוע שלי, ואני חופר, בידיוק על המטר, לא מפספס, כבר שלושים שנה. פתאום בא אלי, נו, זה שאמר לי איך לירות. הביא לי מעטפה עם כסף ואמר, "אל תדאג, אל תדאג", ואני לא דאגתי. מסתכלת עלי מהצד אמא של אחד ההורגים, "זה הקבר של הבן שלי?", היא שואלת, ואני קורא מהפתק, "את אמא של יוסי פלטנק?", והיא מהנהנת לכן. "אז כן, זה הקבר של הבן שלך". היא ממשיכה להסתכל ואז מתקרבת אלי, "בבקשה ממך, אם אתה יכול, תחפור עוד כמה מטרים, שיהיה קבר גדול, מפואר, מגיע לבן שלי, באמת שמגיע לו", היא מתחילה לבכות. וגם אני, ביחד איתה. "זה בסדר", אמרתי לה, "אני אחפור". ותוך כדי בכי חפרתי עוד כמה מטרים.
באמת היה קבר מפואר, גדול, עם כיתוב בזהב. בזווית ראיתי את הבלונדינית ההיא, זאת שהוא מת לה בידיים. היו לה עיניים כחולות כאלה, היא כמעט ולא בכתה, ולידה עמד זה שיריתי לו בבטן, הוא הסתכל עלי והזיז את הראש למטה ולמעלה, כמה פעמים, ואני התחלתי לבכות, והאמת שהתחלתי גם קצת לדאוג.