הרבה מים זרמו מאז ששפכתי פה רגשות והרוב על אהבה, אכזבה ואחד על המחלה.

מאז כבר קיבלתי את האבחנה שכל כך רציתי, מחלת מפרקים כרונית.

וזה בסדר.

זה נשמע נורא למדי ואנשים שאני מספרת להם ישר מרחמים, למרות שזה באמת בסדר...

אני משלימה עם כל הדברים שלא אוכל לעשות ולפעמים אפילו מותחת את הגבולות שלי,  מנסה לפחות, למרות שזה כואב.

לפעמים בלילות אני שוכבת במיטה ומחכה שהכדורים יתחילו להשפיע ובינתיים מתאפקת לא לצרוח כי אני מרגישה שהרגל שלי נצרבת או שהיד פתאום מתחילה לכאוב באמצע כתיבה בעט.

 

ולמרות הכל, הידיעה שיש אבחנה, שאני לא תלויה באוויר עושה את ההבדל.

וזה לא משנה כמה פעמים יחפשו את הוריד שלי ויוציאו ויכניסו את המחט, וזה לא משנה את הביקורים הקבועים בבית חולים, וזה לא משנה שיש לי תקופות רעות ותקופות רעות פחות.

הכל מתגמד.

 

וזה בסדר, כי אני בוחרת להרים את הראש ולהמשיך בחיים...אולי בצורה קצת שונה ממה שהייתי רגילה, אולי בלי אפשרות לעשות דברים שאני אוהבת... אבל להמשיך.