בחור הגדול הזה

בחור ההולך וגדל

הולך ומשחיר, הולך ומחשיך

השורשים תקועים

חזק באדמה.

 

נפער, נפער.

מכסה בתוכו אלפי

סדקים שקופים.

עם השנים, למד להסתתר

אין לו מקום

בשביל מה, בשביל מה.

 

אך עם כל אכזבה

וכל ציפייה

עם כל דחייה

הפתח מתרחב, קם לתחייה

ותופס עוד חלקת אדמה קטנה.

עומד על המשמר,

מפעיל את אותותיו

ומזכיר- אני כאן. אני נשאר.

 

כל החיילים

העומדים בהגנה

נופלים, מורמי ידיים

מושפלים

 

לנוכח השקט

השקט

שאין לו די מילים

להסביר את הרוח

השחורה

העולה בכל כוחה

נושבת בכבדות

ומתמקמת בנשימה.

 

זהו קול הבכי, כ"כ ברור

בדממה

נשמע.