עומדת אבודה

בין רסיסי זכוכיות

מנסה לתפור לה מקום

מטלאים ישנים וקרועים.

רק היא יכולה

לקום

לעשות מכלום

מקום.

 

איפה הוא

איפה השביל אליו,

שביל האבנים

השבורות.

 

זה לא קל

המקום לא תמיד

נשאר

באותה תנוחה

מהפעם האחרונה.

 

הגוף שלה עומד

לא יציב

לא בטוח מה לעשות

איך להניח את הידיים

ואיך לעמוד עם הרגליים.

כמו ספינה שטובעת

עד שנעלמת מקו המים,

מטווח הראייה.

 

כאב עטוף

דמעותיו מתוקות

היא מבינה אותו

מחבקת אותו

פעם, אולי

לא הבינה.

 

נפתחת לרווחה

נפתחת לרווחה

שקופה.

פצועה.

 

©