ואלה שכנותיי ההולכות ונעלמות

כפטריות לאחר השמש

ואלה שכנותיי ההולכות ומתרחקות

כלוליין עיוור על חבל

ואני הייתי עד עויין במשפטן

מצדד בבעליהן עבי הכרס

כי אלה לקחוני תחת זרועותיהם השעירות

הרביצו בי תורה ופנסים טובים

בשתי העיניים...

סומא את רגע ניצחונם וחרש לצהלותיהם

חשתי את זיעתם וריח גרביהם השחוקות

את נשותיהן השותקות

ניסיתי לקום וללכת אל איזור הדמדומים

בצעדי הראשון אל החופש דרכתי בלי מזיד

על בהונותיו של אחד מהם- זה הגדול

צעדיי האחרים עשיתי בעזרת קביים

בבית החולים לנפגעי חרדת שכנים

ואו אז נזכרתי בפתגם החכם

שכנה נותנת-תיקח

שכן מרביץ-תברח

ואם לא הספקת לברוח

אז את המכות שתקבל לעולם לא תשכח...