לפעמים אני מתגעגעת אליך, למרות שאני יודעת שאני לא אמורה... למרות שאני יודעת שזה רק מכאיב עוד קצת ללב.

לפעמים אני חושבת 'מה היה קורה אם...' ואז המחשבות רצות והמילים שתמיד קופצות הן 'היית נשאר'.

ואתה בטח לא יודע שזה כואב לי, שלא משנה כמה אני חזקה מבחוץ, אני לא מראה שאכפת לי.

 

ואתה, אתה החולשה שלי. כי ברגע שמזכירים אותך... הלב מחסיר את הפעימה ההיא, והדפיקות לב נהיות מואצות ואני מרגישה שהברכיים קורסות תחתיי...

אז בכל פעם שאני במקרה רואה מישהו שמזכיר אותך, אפילו בצורת הגבות, אני עוקבת אחריו במבט... מקווה שאולי זה אתה. ונחש מה? זה אף פעם לא.

 

ועם כמה שאני רוצה לשכוח אותך. להעביר הלאה, להפסיק להציץ בפייסבוק שלך, באותה מידה כמעט, אני רוצה לזכור...שעות ארוכות של שיחות ושיחות ושיחות וההרגשה הזו שאני באמת באמת באמת מאושרת. ואותך. בדיוק כמו אז.