ביקשת לסגור מעגל. הזדמנות להתחרט על שעזבת והשארת את הלב שלי לדמם.

נתתי לך את ההזדמנות הזו. הרי לזה כל כך חיכיתי.

הרי היו לי לילות שהייתי מתעוררת מחלום שבו הייתה לי התשובה לשאלה שכל כך הטרידה אותי.

קיבלתי את התשובה שלי. ועכשיו אני לא יודעת איך להרגיש.

אני יודעת שחצי השנה האחרונה הייתה בזבוז, הפכתי אותך לקדוש מעונה במחשבות שלי שבעצם הייתי צריכה לומר לעצמי כמה אתה שמוק שברחת מהרגשות שלך.

נתת לי את כל הסיבות בשביל לשנוא אותך ואני, במקום להשתמש בזה נגדך, השתמשתי בזה כדיי לחזק את הטענות שלי, שפשוט פחדת, שעוד תחזור ותגיד שהתגעגעת.

כמה מטופש.

 

והנה באמת חזרת. חזרת בשביל "הכיף". וכל מה שאני רוצה זה לבעוט בך מכל המדרגות.

הנוכחות שלך מכאיבה לי, החוסר יכולת שלך להבין מה עבר עליי וכמה כואב לי בכל פעם שאתה שולח הודעה מדהימה אותי מחדש.

ועכשיו אחרי שלושה ימים שלא דיברנו, אני חושבת האם זה לטובה או לא?  האם אני מתגעגעת? ויותר מהכל, האם הרגשות שלי צפים שוב?

ואני יכולה לומר בלי צל של ספק, שכן, זה לטובה. אני לא צריכה אותך בחיים שלי. בחרת להיעלם מהם, אין לך את הפריבילגיה לבוא ולטעון למקום בהם.

מתגעגעת?אולי.. כן... לא. לא בטוחה ב100% באף אחת מהתשובות האלה.. אבל אני לא צריכה דרמות בחיים שלי.

ולגבי הרגשות? אחרי השיחות האחרונות הבנתי כמה השתניתי וכמה אתה השתנית, אנחנו לא אותם בני אדם. אני רואה בך ילד ולא גבר. אני רואה כמה לא התבגרת וכמה נשארת תקוע בתוך הבועה שלך.

אני יוצאת מזה מחוזקת... ואולי אני לא יוצאת מזה לחלוטין... עדין.