הקרונות עם כל המחשבות נגררים ללא תועלת מאחור,

להיות קטר זה, במיוחד בעלייה, לדעת איך אפשר עוד להמשיך,

לפעמים גם השא, הוא בעצם סתם תחושה,

אז איך אפשר לדעת איך עוצרים?.

כל העולם פתוח לראשך, כל העולם מחכה ששוב תגיע,

שמחסומים מתוך הזמן, עוצרים אותך אל העולם,

ידעת שזה לא עניין שיש בו קבע, 

כמה סוכות עברת, ובכל לא עצרת,

ראית שם את ייעודך, אבל נשארת בלי גופך,

ועכשיו את צריך שוב להצליח.

כמו רכבת משא, אתה עובר את הימים,

שידייך אוחזות את הרגע,

ואז שאין לאן לפנות, הכל חסום חוץ מאחור,

אתה נזכר כמה השארת אחריך.