מולי העיר הולכת הלאה, ואני חבוק בקור,

מחשבות שונות באות ומתחמקות, מולי עצי העיר

מעלים בי גלויות.

הילה קרה של ערפל, מאירה את שמיי הליל,

שתי עיני מול צעדיי , אך ראשי רחוק מדי,

אין גופי הולך בשקט, אין גופי מחזיק סודות,

,אך כשטיפה פתאום נופלת

המנגינות שוב מתחלפות.

חתולה ושני גוריה, מנמנים ליד הפח, 

ואקליפטוס מעליה מנדנד את עלעליו

כמו דלת רוח שנפתחת, אני אחוז מערבולות,

לראות ענן קט בשמיים

ובחורה יפה ברחוב.

שאלות פתאום עולות בי, רצון לדעת קצת חסר,

אך התקווה פתאום חולפת, ואני לבד עומד,

היא בחורה כל כך יפה, ואני עמוד רחוב,

היכן תמשיך העלילה, 

.איפה יפלו ההחלטות

קשה בחורף להרגיש רומנטיקן, כמו ברבור עטוף בעור חשוף,

אם אפשר היה לכתוב את העיקר, הייתי כותב זאת שוב ושוב,

הלילה נמצא בתוך בועה, שבה רק התקרה עדיין עומדת,

אני עומד מול האשליה, אני עומד כבד מול הקלות.

כמו רכבת שמתחילה לנסוע, אני פולט תחנה אחרונה,

אני נוסע ומשמיע, ומחכה בשקט לבואה,

והיא כמו ממתינה לעצירה, הכל מתחיל בדיוק לפי סיום,

הגשם מוריד את ילדיו, ואנחנו עוד שם כאילו כלום.