בתוך תרופות של שיגעון, הוא מוצא את עצמו שפוי וצלול. מדבר הרבה פעמים על אהבה ודברים נורמלים אחרים.

איך הוא נזכר בימי ילדותו, כשהיה קורא ספרים בלי הכרה. מספר לאמא שלו על הגיבורה שמתה. הוא היה אוהב לקרוא על דברים מתים. בלילה כשישן חלם על איך הוא מת, היה מסתכל על האנשים מלמעלה. תמיד מתאר אותם קפואי פנים, מנוזלי דמעה ונזלת, עם ממחטה מנומסת מכסה את האף האדום הבוכה. ואז מתוך ענן הוא היה מתפרץ ישר אל תוך החיים החדשים. נולד אל תוך דממת כאב של שגעון מסוגנן ואלגנטי. כאלה שכתובים ברבי מכר, שתותחים במתמטיקה וזוכרים הכל. זה מצטייר יפה הם אומרים לו בראש, אז תתאבד כבר תעשה את זה מרגש, תעשה את זה מרגש.

הוא הולך ברחוב החמישי, יש שם הרבה עצים שעלולים לפול מהרוח החזקה שאמורה לבוא כל רגע מכיוון צפון. התאהב במזכירה שלו. בלונדינית לבנה, וכבר נמאס לו מדמויות חוזרות ונשנות בחיים שלו. כל הזמן, אותה בלונדינית עם חזה נכנסת לו לחיים. רק שהיא מחליפה שם ולפעמים גם צבע עיניים. תמיד רצה להיות כבאי, גם אחרי שהיה ילד קטן. חלם להשרף אחרי שהוא מציל אנשים, להפוך לאפר. והבלונדינית הזאת, עושה לו עיניים, איך הוא היה מציל אותה, הוא חושב, היה נכנס אל תוך האש רק בשביל להוציא אותה, להסתכל לה בעיניים. 

שטויות הם דיברו בסדר פסח, מצות לא עושות לו טוב. אז אכל לחם, גם ככה לא האמין באלוהים. לפעמים הסתכל על הכוכבים בשמיים ודיבר לעצמו. משוגע הוא היה, כזה שמצטייר טוב בסרטים. תרופות של שגעון הקיפו אותו, והוא היה מסתובב ומחייך חיוך תמים, וכל המסך היה חשוך ורק הוא היה מואר. טיפה, רק טיפה. הוא הגיבור, של הסרט, של הסיפור, הוא הגיבור. שורף מקומות במוח שלו, הולך להציל אנשים, ונשרף אחר כך. לאט לאט, עולה לשמיים ומסתכל על כל האנשים, קפואי פנים, מנוזלי דמעה ונזלת, בוכים על אפר ועל חלקים בגוף שלא רצו להשרף.