אם שוב היה אותו הגן,

אותם הפרחים, הפרפרים,

באותו הגיל, באותו הזמן

את ואני היינו שרים

את אותו השיר של נעורים

בשינוי קל, באילתורים.

 

באותה חורשה, על אותו דשא,

ומתחת לאותו העץ,

בין הקולות המתרשרשים

שוב צחוקך היה מתפרץ.

את התשוקות היינו חשים

בליבינו באותו המרץ.

 

אותו האביב, אותה הפריחה,

אותה השמש, אותה הזריחה,

אותן המילים, אותה השיחה,

על אותה כתפי היית מניחה

את ראשך ואומרת:

"בליבי אותך אני שומרת."

 

אותו הזמיר היה מזמר

את הצלילים הקסומים.

הייתי מרגיש כמו נמר

עם הכוחות העצומים.

שהיום הזה לא ייגמר,

הייתי מאמין בלב תמים.

 

אך הגיע עת השקיעה.

אני כבר איני נמר.

אין בי כוח להשקיע.

ליבי כבר לא מזמר.

עד אליך לא אגיע.

בזכרוני אותך שומר.