פרקתי זעמי

בכתיבה

סלחתי למשוגותי

בדמעה יבשה

צחקתי

ספק  אם משמחה

ספק אם מעייפות כבושה.

 

צרחתי לקירות הורודים

זרקתי פרחים רעננים ובתוליים.

דרכתי עליהם, על החיים

בנחמה שקרית.

 

חשבתי ימים על גבי לילות

רק על אהבה אפלטונית

אבודה ומהוהה

שנעלמה בדיוק

כמו שבאה-

עלובה.

 

דפי הצהיבו מזקנה,

מילותיי הלבינו לנוכח השגרה,

אצבעותי נבלו בהדרגה

מכסות את הריקנות

בחוסר מעש

ובטלה משמימה.

 

אני תוהה

אולי בי תלוייה האשמה

אולי אני זו שגורמת למילותי

לברוח במנוסה

מחוות הכאב המנודה.

 

כי אם לא

במי עוד טמונה הבעיה?