לפני קצת יותר משנתיים נפטרה אימי וקולי נדם. לא יכולתי לעתוב בידיעה שמה שאכתוב לא היא לא הייתה יכולה להבין: השפה העברית הייתה זרה לה.אימי גם המעיטה במילים, את כל מכאוביה כיתומת שואה נצרה פנימה. איתה גם לא הייתי צריכה לדבר, היא ידעה מתוך הרגש.אז, כשהלכה מאיתנו במפתיע הרגשתי צורך לצייר. עתה אני מרגישה צורך לכתוב, לתעד, להגיד ולהקשיב למילים. בשפה העברית שלט אבי היטב. את הידיעות הבסיסיות בשפה רכש בבית הספר העברי של ריגה בו למד עד כיתה ד' או ה', בטרם פרץ הקומוניזם ומלחמת העולם השנייה . גם רוסית למד אבי , היטב, לבד. כדי לשרוד. כשעלינו ארצה בשנת 1972, דאג אבי לרצף לימודיי. אישה אחת תרגמה את הבעיות בחשבון ליידיש והוא תרגם אותן לרוסית. כך מיד עם הגיעי לבית הספר בסוף כיתה ו' יכולתי לפתור את התרגילים ולהפגין ידע מתמטי לא רע בכלל. בטרם עלייתנו לארץ צייד אותי אבי בשפה האנגלית ( שהרי לימודי העברית באותה תקופה היו אסורים על פי החוק) . למדתי בבית ספר בו התחילו ללמד אנגלית מכיתה ב' ואחר כך הוא דאג לי לשיעורים פרטיים. כך נהג גם לגבי השפה העברית. גם מורה פרטית שלוש פעמים בשבוע, גם רכש מילונים מתאימים. וכל זה כעולה חדש ממשכורתו הזעומה כנגר.

 

שפת הכתיבה - ברוסית ? בעיברית? מהי השפה בה אביע את רגשותיי ומחשבותיי בצורה הטובה ביותר? רוסית כבר רחוקה ממני, לגבי עברית אני תוהה לעיתים קרובות אם ניסחתי נכון את המשפט.  פוחדת לטעות , לומר את הדבר הלא נכון - אז אני שותקת. בית דיברנו הרבה , ושתקנו. אלה לא סודות, אלה דברים קשים מנשוא שפוחדים לגעת בהם. דברים שבמגירות הזכרון. אל תפתחו את מגירות יום הזכרון.....

אני חושבת שהוא ידע שאני כותבת, מעולם לא קרא את סיפוריי, לא ביקש ואני התביישתי. מה עוד לא נאמר בינינו? איך אדע עתה כשהוא איננו?

 

אני חוזרת לכתוב, בעברית, שפתו של אבי. אולי, בעתיד, אלמד קצת יידיש......