במדרונות ליבי ארוץ לחדר שמכלה את נישמתי, ובזמן ריצתי,קרעים קרעים של עור וגידים,יתאחו לשלמות,ויכבלו אותי רחוק מהנשמה,והנשמה אבודה היא לעולם מאחורי קירות הכאב והשממה.

 

וגם עם המיוחל יבוא להחיותני,לא אשוב ממדורי הגיהנום,כי הנני רק גוף,חסר נשמה,חסר אור,חסר רגש,בשביל גוף זה מתתי,

גופי ככלי משחק,אחשק בו כמריונטה, ואז,שאחשף לאור האמת,להבה רעבה,תיזון מגוייעת נפשי,ואשרף.

 

יד מדממת,עדינה,ליטפה פני האגם ברוך,קבוצת אצות ניתקעה בה,

התחמקות חיננית מצד היד,יד שהובילה לגוף ערום,רזה,מושלם,שברירי,ופנים בוכיות מרוב מראי הזוועות תלשתי עיניי מארובותיהן,

 

 

אין דמעות עוד לבכות.