מטה

בין תהומות העצב

ניצב איתן

מר דמע.

הוא עונד שרשרת זהובה

עם חרוזי כאב

ואבני חרדה.

יש לו כובע מפוספס

עם נוצה,

שתי ידיים קפואות

ונפש

צחורה.

 

הוא ממרר

בעמק הבכה

מתפרק

בתהומות הנשייה

מילל בקול ענות

איה את, אהובה?

 

מעלה

בין גבולות גן עדן לגיהנום

נעמד מר דמע

וצוהל,

צהלה מטורפת

מתוקה- מרה

אל אחת שהייתה

ואינה.

 

שם

בעמק הבכה

נמצא מר דמע

ותר אחר הדמעה,

 זאת שעד לפני רגע

הייתה ציפור נפשו

הכמוסה.