הוא שוכב על מגבת ירוקה דהוייה, האיש שעל החוף. שיערו החום נוטף מים ועיניו משתלבות עם צבעו הכחול של הים. מבטו נע מפה לשם, מחפש חיבוק חם, רגש. עיניו משקפות כל כך הרבה רגשות מעורבים. אהבה, שנאה, רצון, תשוקה, תאווה, געגועים, כאב ושמחה. שוכב על בטנו, האיש שעל החוף, מוציא סיגריה לבנה מהקופסא, מעשן ומסתכל סביב. אני תוהה מה עובר לו בראש, על מי הוא חושב ולמי הוא מתגעגע. בין אצבעותיו יש חולצת טריקו לבנה, הוא ממשש אותה. אולי החולצה הזאת שייכת למישהו יקר, או שמא היא מזכירה לו נשכחות. על פניו קמטים אחדים, היוצרים מראה מסוקס ומבוגר. הוא עבר הרבה בחיים, אין ספק. מעניין מה הביא אותו דווקא לפיסת החוף הזאת, לשבת פה מולי, לבהות בי עם עיניו הכחולות הזוהרות.

 

אני מביטה בו כשהוא לא מסתכל עלי, וחושבת. מדי פעם נפגשים מבטינו, ונפרדים במן מבוכה כזאת. כל כך מסתורי, האיש שעל החוף, לא צפוי. אין לדעת על מה הוא חושב ומה הוא יעשה.

 

לפתע הוא קם ונכנס לתוך המים הצלולים. צעדיו מחושבים ואיטיים. מתכופף ומשפריץ מים על עצמו, מרגיל את גופו החם לקור המים. נראה כאילו קר לו, לאיש שעל החוף. חבל שאין לי את האומץ להעניק לו חיבוק חם, חיבוק שהוא כל כך זקוק לו. לייבש את שיערו עם מגבת לבנה ויבשה, להתכרבל בתוכו ולהגיד לו שהכל בסדר.

 

לאט לאט דמותו נעלמת בין הגלים ומסתירה חלק מהשמש השוקעת. הים נראה מאיים מעט, אך מצד שני גם מרגיע. הוא מסתובב, מעיף בי מבט חטוף, וממשיך ללכת בתוך הים השקט.