לידיד הכי טוב שלי,

כבר המון זמן שאני רוצה להגיד לך את זה, אבל אני אף פעם לא מוצאת את המילים המתאימות ואת הטיימינג הנכון.
אני גם תמיד משתפנת, פוחדת שתפרש דברים אחרת ממה שהם ושהקשר בנינו יהרס.
אני לא בטוחה שאתה יודע, אני לא בטוחה שאתה בכלל מבין...

אתה פשוט לא מבין עד כמה אכפת לי ממך. אי אפשר לתאר במילים עד כמה זה חזק.
אני תמיד פה בשבילך, אתה הידיד הכי טוב שלי ואני באמת אוהבת אותך.
אתה יכול לפנות אלי מתי שרק תרצה, תמיד. לדבר איתי כל נושא שבעולם, אני תמיד אשמש לך אוזן קשבת.
אולי אתה לא יודע, אבל לפעמים בא לי לתת לך חיבוק ונשיקה בלחי,
סתם כי אני אוהבת אותך. כי אתה חשוב לי, אבל אני לא עושה את זה כי אני פוחדת שתרתע ממני.
אתה זוכר פעם, כשכמעט נדרסת ע''י אוטובוס? אתה יודע שהייתי שם?
הייתי בתוך האוטובוס, הוא עצר עצירה פתאומית ואז ראיתי אותך רץ מהר ומתנשף.
הלב שלי לא הפסיק לפעום בחזקה, כל הגוף שלי רעד מפחד ומבהלה...
אין לך מושג מה עבר עלי באותו רגע.
וזוכר שהיא סרבה לצאת איתך והתבאסת? אז אולי לא אמרתי לך את זה,
אבל אני חושבת שהיא הפסידה בן אדם מדהים, בן אדם נחמד ורגיש ורומנטי.
מגיע לך הרבה יותר ממנה!

אני כבר שכחתי, אני מניחה. אבל תמיד ישאר בי חלק ממך.
לא יודעת איך להסביר את זה אפילו...
בכל מקרה, חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך ושאתה חשוב לי.
מאוד. מאוד. מאוד. ושאני פה – תמיד.

המכתב שלא נכתב.