ביום רביעי הוא בא.

לבוש בהידור

שערו מוקפד

חולצתו מגוהצת

מבריקות נעליו.

 

הוא התגרה בליבי

העלה את סעיף חמתי

ציחחק ושר,

התיש את כוחי.

 

קולו הצורמני

מהדהד באזני

מתחרה בקולות הציפורים

המביטות בעיני.

 

"תסתלק"

אני לוחשת לו בקול רפה

"איני רוצה"

הוא עונה.

 

"זו אינה העת

לאהבה"

אני אומרת בחוסר שכנוע,

אך הגעגוע

לא שואל שאלות

פורץ הוא  את הדלת

שובר את מנעולי הלב

מניח את זרועותיו על כתפי

ומחבק בתוכחה אילמת.

"אייני אוייב, אפילו לא זר

אני רק חבר

מעיק ומוזר".