כל שנה באותו מקום מחריד,

עומדת על אותו צוק מפחיד.

שוב שומעת קול חרישי,

כאילו קולך קורא רק לי.

תקווה אחרונה,נשימה עצורה

שתבוא פתאום ואשמע את ניגון קולך.

אבל כבר הפסקתי לקוות,

אבדו כל המשאלות,

הכל הפך לסיוט,

לא אראה אותך שוב,אמות.

למות בשלווה וברוגע,

לדעת שאתה אי שם בעננים,

ששומרים עלייך מלאכים.

אבל בליבי לעולם לא ארגיש זאת שוב,

חיי הם דממה חוזרת ונשנת,עמוקה עד כאב.

שנאתי את הרגע בו זה קרה,

הרגע בו פרח לבבך.

כעת גופך עמוק באדמה עתה אני ואתה נתאחד לנשמה

שתשאר חייה לעולם,שתשאיר חותם בגורל החיים.