אדוות הסער

עולה על גדותיה

בים מתעתע

של לב שבור למחצה.

 

לב

שפעם אחר פעם

עמד בפני סכנת הכחדה

הידממות נצחית

של טיפת הפעימה האחרונה.

 

ידיד ורע

שנסחט עד כלות,

התאמץ

עד כדי איבוד

משעולי זרימת הדם.

אדון לעצמו

שנטר טינה לגוף,

נרדם בעיינים פקוחות לרווחה

וייחל לקץ המעמסה

לגאולה מיידית

של התאווה המרה.

 

הוא נותר בודד במערכה

ידיו כבולות

למראשות המיטה

קרוב יותר מתמיד

לרגבי האדמה.

 

נתיניו האיברים

הביטו בו בעיינים כלות

ציפו למוצא פיו

להתעוררות הפעימות.

 

אך לא נותר לעשות דבר.

הוא הרים דגל לבן,

צרר מטלטלים,

ובדמעות מרות

גידף ייסורים.

 

וכשהד נשימתו

נחלש ברפיון

התכסה בשמיכת המוות

והלך לעולמו.