ויודעת מה הכי מצחיק? שהוא לא הטיפוס שלי בכלל. אני נרתעת מאנשים כמוהו.
הוא עוקצני, ילדותי, אדיש... שלא נדבר על זה שהוא כפוי טובה, כן? אלי, בכל אופן.
אני שונאת את התכונות האלה באנשים. ובגברים? בכלל...
מה משך אותי אליו? אני לא יודעת. אולי הקסם האישי... לא יודעת, באמת שאני לא יודעת.
אבל יצא מזה גם טוב. הרי את יודעת איך אומרים – מה שלא הורג – מחשל, ככה שיצא לי מזה רק טוב. זהו, אני חסינה מהכל! איך? איך אהבתי אותו? תגיד לי, איך??
ומילא הוא היה נראה טוב... גם זה לא.
בחיי, אני כזאת טיפשה! שנתיים התבזבזו לחינם. ועל מה? על איזה גבר מפגר שהוא אפילו לא הטעם שלי, מסתבר. זה... זה פשוט... ככה מרגישים כשנופל האסימון? מן תחושת פספוס, תחושת החמצה כזאת... וכעס, נכון. על עצמי כמובן, כן? ועליו. אבל בעיקר על עצמי.
זה בסדר, את לא צריכה להתנצל, אני יודעת שיצאתי סמרטוט, את לא מחדשת לי כלום.
גם אני אוהבת אותך! ותודה על הכל, באמת. לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. [מרימה כוסית שמפניה] נו מור מן! [שותה] טוטאלי! טוב שמעי, מניאקים יש בכל מקום, החכמה היא למצוא את המניאק שמתאים לך... גם אני לא, אבל לכי תביני בנים... [צוחקת] רווקות נחשקות, לא סתם!