זהו לא שיר, כי אני לא מצליחה לכתוב.

 

אני עצובה, קצת סתם בלי סיבה.

אולי קצת עם סיבה. אולי לא.

חור בלב. חור עלוב בלב.

 

כמה התעסקות עצמית בשאלות של ילדים

האם שם

האם הם אוהבים, כמה הם אוהבים

כמה למדוד כל מבט וכל מילה שנאמרה

או שלא נאמרה.

כמה העיניים שלי רוצות לפגוש

כמה הן מקבלות

וכמה הן לא יכולות להביט בחזרה.

 

איך אתם יודעים שאוהבים אתכם?

איך אתם מרגישים בטוחים?

איך לעשות שזה יפסיק לצרוח בי כל הזמן?

נמאס לי. לא רוצה למדוד את האהבה של העולם אליי.

לא רוצה לצפות לקבל, ולהתאכזב. איך דווקא ממקום שכן נותן

אני מתאכזבת? אמורים להתאכזב כשלא מקבלים....

אבל פה, נותנים לך וזה לא מספיק לך, כאילו מדגדגים לך את קצה הציפורן

וזה לא מספיק למלא. ואז את צופה בחור הגדול הזה שנראה שלא יכול להתמלאות

מרוב שהוא ריק.

ואף אחד לא יודע שם, כמה צעקות יש בי בזמן שאני מחייכת ורגועה.

איך אני נלחמת בעצמי, להגיע ולא להפסיק. לרסן את המחשבות השגויות ואת הנשימה שלי.

 

פשוט כואב לי בלב. כואב לי נורא שיש בי את הצורך הבלתי נסבל הזה

שיאהבו אותי

והצורך הזה מתעורר לחיים שם.

אני לא רוצה בו.