עונות

14/07/2006 03:28 | טל טמפיה גלברד

קם לתוך בוקר קודר וגשום,
השמיים חשוכים כמעט כמו הליל רק בלי הכוכבים.
השמיים חשוכים כמעט כמו ליבי,רק בלעדייך יפתי.
הלב כואב וזועק,זועק ודוקר,דוקר ובודד.

הצהריים הסתוויים סימנו את תקופת השלכת,
התקופה שבה,אני צריך לנשור מאחיזתך.
התקופה שבה,אני אמצע לי מישהי אחרת.
הלב כואב אך לא זועק ולא דוקר,אלא רק בודד.

אחה"צ הקיצי,החמים והמזוויע,הביא איתו אהבה חדשה בפתח.
השמש עוזבת,למקום אחר למישהו אחר,שצריך אותה יותר.
השמש עוזבת אותי,מכיוון שאת היא עכשיו השמש שלי.
הלב מאוהב,ומפרפר ועוד שנייה יוצא הוא מהחזה.

הליל האביבי והנעים,הזכיר את גופך החמים.
הליל האביבי,כמו האביב גרם לקשרנו לפרוח קליל.
הליל האביבי הביא לי פרח תמים וחינני,הביא לי אותך.
הלב מאוהב ומשוחרר יותר מתמיד.

והנה אתם קוראים את יצירתי,חושבים משאתם חושבים.
תראו איך בזמנים הכי קשים,ובתקופות הכי עצובות,חיים מתהפכים.
תראו את החיים בתור עונות,המתחלפות בסדר מעגלי.
תראו את החיים בתור רכבת הרים,שרק נוסעת במעלה ההר,
אל חיים חדשים ומפתיעים.