ואם רק אביט בעיניך ואסתנוור ממה שאראה,
לו הייתי אתה הייתי משקיע במשהו קצת אחר,
חולות הזהב גלשו במורד ההר, חווינו ביחד את הקץ,
ירד הלילה וירדו גם כל נשמותינו, אל השאול.
רצנו אחר הדממה וקיבלנו את עצמנו כמשהו אחר,
ראינו את השקט המלטף את עינינו שאט אט נעצמו...
הים הכחול של האתמול הוא הקול שיעניק את הכל,
והעץ הגבוה, בו נאחזנו בכוח, זה היה מרגש, אך נדם.
ייחלנו לרוח חזקה יותר שתנשב ותפיל אותנו זה על זו,
אבל התאוצה העזה שבקה חיים, נותרנו לבד, מלקטים נזכרות.
מתעתע הזמן, מתעתע הקול שנשמע מאחור מתוך החשכה,
זה נגמר, כן זה נגמר ולא ישוב יותר, איש לדרכו ילך ובסתר מעייניו יפסע.