משם צנח הזמן וירד למצולות,
שדות נשרפו על הגבולות,
הדממה היפה כיסתה את פנינו,
מבעד לשלווה הנופחת נשמתה לנגד עינינו.
כמו עין המזילה דמעה זועמת,
גדולת האדם היא בשתיקתו הרועמת.
כמו הדם הנשפך מחרבו הלוהטת,
גדולת האדם מתבטאת; בשתיקתו הרועמת.
בורקות הן היו, תמימות ותמירות,
בלהט הדם עם הזמן שדמם,
רצו רק להודות ולהורות.
אנשים אחרים היו מתים בזמנם.