הבטחת ביום שאשתחרר,

שתבואי לבקר,

אך את במקום אחר.

 

את הבטחת, ונתתי לך את אמוני,

אז זהו, זה מה שאת מוכנה לעשות בשבילי?.

 

את עודדת אותי בבית החולים,

להסתכל בדרך אחרת על החיים.

 

רציתי למות,

הכל היה מעורפל,

הבטחת ולא קיימת, לא חבל?.

 

הרגשתי נורא,

שהחיים נגמרו,

והם יותר לא יחזרו.

 

הרגשתי משותק,

עם פצע בלב שלא נמחק.

 

אחרי כל מה שאמרת לי על החיים,

למה נטשת אותי? זה לא מתאים!!!

 

מאז שנולדתי,

את מכירה אותי.

 

את כל תהליך הגדילה,

ראית אותי עובר משנה לשנה.

 

מאותו יום הבנתי לבד,

שאני, זה משהו מיוחד,

הבנתי שאכל לסמוך רק על עצמי,

ולא על אף אחד מסביבי.

 

מה, כל מה שאמרת היה סתם?,

ניסית לעבוד עלי "במשפטים בגרוש" במצב שבו הייתי קיים.

 

ניסית בדרך הזו לעודד אותי ולשמח,

אך תדעי שאני ילד פיקח.

 

עד היום מחכה לך.

 

לאותה אחת, שעודדה אותי בבית החולים,

וראתה אותי בכל שלבי החיים.