זה מרגיש כמו בצורת,

אין מספיק מים, אבל אין מספיק אור,

או מרוב שהאור חזק מדי אני לא רואה.

זה לקום בלי לדעת איך ארגיש מחר,

מחרותיים, וזו נדנדה רגשית, פעם למעלה פעם למטה.

תגידו גיל ההתבגרות, אבל זה לא זה, תמיד הייתי ככה.

ופתאום נעלמה האהבה לדבר שאני הכי אוהב,

היא פתאום מתחבאת לי, משחקת איתי.

אני יודע שהיא שם, שום דבר לא נעלם אלא אם מעלימים אותו.

אני רק צריך לגדול כדי להכיל את האור המסנוור,

וכדי לגדול אני צריך מים, והמים פה, אני רק צריך לעצום עיניים כדי לראות.