חזרתי

16/08/2011 11:24 | גיטה אסנין
חזרתי אל אבני אבותיי. אל אבני הרחוב הענקיים המרצפים את הרחובות בהם צעדתי עם הוריי וסביי. אל האבנים מהם נבנו הבתים , זה שבו  שגדל אבי,  זה שבין כותליו התבגרה אימי ובו עברה ילדותי. אל המצבות של קרוביי. התהלכתי ברחובות והרגשתי מוגנת, מוקפת אהבה.
 
ערב אחרון, לפני הפרידה מעיר הולדתי, מין חוסר שקט מרעיד את נימי נפשי. אני בוחרת ספרון מתוך עשרות שעל המדף. משהו לא מחייב, מין ספר טיסה , אני הופכת את דף הכריכה הרכה ופוגשת את המעטפה. זו שאבי שלח אל בעלת הבית לברכה לראש השנה. המעטפה ריקה, רק כתב ידו המדוייק של אבי פוגש אותי בלוא עוצמתו.
 
" הנשמה חוזרת למקום בו היא נולדה" - הגיב מישהו מהאתר ודבריו נחרטו בזכרוני עת יצאתי למסע.
 
"צריך לשאול את הרב" - חשבתי
 
המשכתי לדפדף והנה - פתק ובו רשום מספר טלפון והמילה "רב" מעליו.
 
במטוס, ריגה-תל אביב. אני מפלסת דרך אל המקום. מאוחר, אני עייפה , חוויות ומחשבות מציפות אותי , עצוב...
 
והנה, מהמושב הקרוב למושבי מביטות אליי שתי עיניים מחייכות : " איך?"
 
שתי נשים , בנות תשעים, בדרכן מנופש בן חמישה שבועות , בדרכן ארצה בטיסה איתי, המקומות שלנו קרובים והשיחה מלב אל לב...
 
הבעלים שלהם נפטרו מזמן, בני הדודים של אבא שלי.
 
האם אבא דאג שלא ארגיש כל כך בודדה בעוזבי את העיר בלעדיו?