פעם הייתי אחת, הייתי שלם.

היום אני מפוזרת, פוחדת להעלם.

כמו אבק כוכבים..

לכל מקום אני הולכת, חלק ממני נותר 

וקרע חדש נפער.

ישנם אנשים לאורך הדרך, חלקם טובים וחלקם פחות,

אבל מי אני לשפוט כשאת ליבי כולם מצליחים לשבות?

לכל אחד דיעה נחרצת ומשאלות ברורות,

רק אני נותרת מאחור עם שאלות ותהיות.

מוצפת ברגשות..

מתחילה להאבד, זה מתחיל מבפנים אז מתעלמים.

כשזה מתחיל לצאת, כולם מתאכזבים.

כי חשבו שהשתניתי..

והנה אני שוב, מתפרקת לגורמים.

כל פעם מחדש...