שבילים04/09/2011 00:32 | אסף סמושבסופם של שבילים חסרי שוליים יש פחד קטן שניצת בלהבה קרה ליד רגליי הקטנות, חסרות האונים. יש שביל ויש יכולת ללכת כמו תינוק שרק למד ללכת, לירוק ולקלל את העולם. בסופו של שביל יש אותי, ניצב, ניצת מאש לא מזיקה, קרה, קרירה, מתהפכת בקרביי ההפוכים ממילא. כמה מיותרת האמירה, כמה מיותרים הם חיי. המוות מהווה פרספקטיבה לקטנות חיי, קטנות הקיום. הפעמונים מהדהדים, מצלצלים, דואים על כנפי התחושה אל אוזניי האטומות. צלילים של שעון מעורר בחדר ריק, הקירות סובלים בשקט שמאפיין קירות ודלתות שנפלו בטרם עת ואנוכי הופלתי בטרם עת, קמתי בטרם עת. ככה נופלים גיבורים של ילדות, גיבורים לא אנושיים, מגעילים כאלה, עם מסטיק בסוליית הנעל הימנית שלהם ורוק מטפטף להם מהאוזניים. מגעיל כזה ופלסטיקה שחסרה ביופי, חסרה בטוב, כמה חוסר יש, כל כך הרבה חוסר כמו מצית שלא ניתן למלא, כמו אדם שלא ניתן להמיתו. הגיבורים עפים מעליי ועורבים אורבים להם בסוף המסלול, אורבים לי על המצבה המקושטת ההיא שמחכה לי. כמה זמן ניתן לחכות, כמה שאלות כבר ניתן לשאול, כמה תסכול יש??? ואני זה אני זה אני זה אני זה אני, לא אחר או אחרת שמתנדנדים בין עננים בהירים כמו כתובת אש באמצע יער חסר פיות או יצורי טבע אקזוטיים. אין שום עניין אקזוטי במוות מלבד נעלי העור שילבש אחד המספידים |