שופטת אותי לכפכף חובה

למסע ארוך בין שברי העבר,

לטיול טעון נפילה ומפולת

בין הריסות העבר בפסולת

של זיכרונות. בנימה מבודחת

אני מחליק ונוחת בנחת

על האספלט ברחוב התמה

שהתעקב ונותר במאה

הקודמת. ואת צוחקת

יחד איתי. רסיסי השקט

מתפזרים בשמחה ברוח.

את איתי. בידך - תפוח.