התחלתי להוסיף שוב כרוב כבוש לפלאפל שלי

13/09/2011 21:00 | ציפורן בר כסת

התחלתי להוסיף שוב כרוב כבוש לפלאפל שלי. צהוב כזה חמוץ כזה. שנים שלא אכלתי. פעם אמרו לי באיזה מזנון, שהם הפסיקו לשים כרוב מפני שכובשים אותו ברגליים יחפות בשטחים. זה הגעיל אותי אז הפסקתי לשים. לא רק בגלל שזה רגליים של ערבים. מה פתאום. גם אם קיבוץ בצפון היה מספק כבישה רגלית זה היה מגעיל. אני חושב שלא הייתי אוכל את הכרוב גם מהרגליים של בר רפאלי.

פעם אם רצית לדפוק שמאלנית, כזו שגדלה בקיבוץ בצפון ועברה לדירת חדר בדרום תל אביב, היית צריך להיות ערבי. לא מנצרת, אלא מהשטחים. רצוי ממחנה פליטים. היית פועל בניין. לא ממש עובד. היית מתיישב בישיבה מזרחית כזו, כשהתחת על העקבים. פותח את החומוס שלך ומנגב בפיתה שלך. היית שחור, זקוף, רזה, עם עיניים חומות בורקות שנאה. השמאלנית הייתה עוברת. שואלת איך קוראים לך. היית אומר: "אחמד". אז היא הייתה מזמינה אותך למיץ למקרה שנתקעה לך הפיתה בגרון. היית דופק אותה על השיש הקטן במטבח כשראשה יוצא החוצה מהחלון הצר שיש בכל מטבח בדרום תל אביב. היא הייתה צורחת ואתה היית גואל את פלסטין.

היום בשביל לזיין שמאלנית, כזו שגדלה בצפון תל אביב ועברה לגור ברמת גן עם שותפים, אתה צריך להיות חסר דיור. לא חסר דיור אלא חסר בית. הומלס. רצוי מכור לסמים. אתה שחור כזה, כפוף ורזה, חסר הבעה בעיניים. אתה עובר ברוטשילד ליד בתי הקפה ומושיט את ידך לעזרה כספית. השמאלנית אפילו לא שואלת איך קוראים לך. אתה עושה אותה בחצר. היא משתעלת ואתה משתין.

הפסקתי לאכול שווארמה. אמרו לי שזה לא ממש בשר כבש אלא רצועות עוף ששמים אותם בשומן של הכבש כל הלילה בכיור. מושרים עם הכלים המלוכלכים.