כשהמתנתי לאוטובוס חבר אליי איש קשיש , עובר מצד לצד ומחפש צל מתחת לסככה המפורקת בחלקה של התחנה.איש  גבוה, רזה ,כפוף במעט, גרביים וסנדלים לכפות רגליו, מכנסיים ארוכים וחולצה משובצת ארוכת שרוולים לגופו. הקשיש חולה במחלת הפרקינסון בשלביה המתקדמים וכל כך רעד האיש עד כי נדמה שהמשבצות יינתקו עוד רגע קט מחולצתו. לעיניו משקפי שמש גדולות וכהות ולראשו כובע רחב שוליים. בידיו אחז טייפ קטן ומתוך הטייפ לימד קריין שיעור בעברית.
"את לדבר רוסית?" שאל הקשיש.

"לא" עניתי.

"אני ללמוד עברית"  , אמר הקשיש, " את יש פנים של רוסית".

"אני לא מדברת רוסית, אבל אני יודעת לדבר אידיש", עניתי.

יכולתי לראות באותו הרגע את האור הבוקע מעיניו של הקשיש מבעד לעדשות הכהות במשקפי השמש שלו. פצחנו בשיחה באידיש. הוא סיפר לי על קשיי הקליטה שלו ודיברנו על דא ועל הא ועל המלחמה ההיא שקרעה את גופם ונפשם של אלו שהיו שם. האיש דיבר אידיש בניב רומני , בדיוק כמו האידיש שדיברו בבית ילדותי. השפה הזו שאימי עליה השלום ידעה להשתמש בה כדי לייסר אותי ולהכאיב לי.

ובכל זאת מאז שאמא איננה אני כל כך שמחה לפגוש בקשישים שאפשר לדבר איתם אידיש והשפה שהייתה כה קשה ומכה הופכת להיות רכה ומתנגנת שאפילו רעידתו של הקשיש חולה הפרקינסון עצרה כאשר דיבר אלי. אמא תמיד אמרה לי שלמקל יש שני קצוות והפירוש שלי למשפט היה שבצד אחד מחזיקים ובצד השני מכים. כאשר שוחחתי עם הקשיש , החזיקה אמא בקצה אחד של המקל. האידיש ליטפה אותי בקצהו השני.